בנחישות וברגישות

הפקת חתונה היא דבר שדורש מגוון רחב של החלטות. תקצר היריעה מלהכיל את כל הנושאים שחתן וכלה אמורים להחליט לגביהם, רגע אחרי שהם מגיעים להחלטה הבסיסית שברצונם למסד את קשר הזוגיות ביניהם.
אחת ההחלטות הראשונות שבני הזוג מקבלים באותו מעמד היא ביחס להוריהם. ליתר דיוק: עד כמה ייתנו להוריהם להיות מעורבים ביום המאושר ביותר בחייהם. רבים מבין הזוגות שנישאו יודעים לספר כי ההחלטה שקיבלו בנושא הייתה חד משמעית: למנוע כל מעורבות של ידידיהם-מכריהם-בני משפחתם – על אחת כמה וכמה של מי מבין ההורים..

הכוונה מאחרי ההחלטה היא כנה וטהורה ונובעת מתוך רצון לקיים את היום החשוב והמשמעותי בחייהם כבעל ואישה, כראות עיניהם, על פי השקפת עולמם האישית ובמסגרת קוד הזוגיות שפיתחו במהלך החודשים (ולעיתים גם השניים) המשותפים.
אבל לא רק. רוב רובם של הזוגות שעומדים להינשא מודעים לבעייתיות העלולה להיגרם ממעורבותם של ההורים בהפקת חתונה. ההסבר פשוט ביותר: שיקולי ומניעי ההורים (בין אם אלו הורי החתן ובין אם אלו הורי הכלה) בכל הקשור לחתונה לא תמיד עולים בקנה אחד עם שיקוליהם ומניעיהם של החתן והכלה.
השיקולים והמניעים, לעיתים, כפי שהמציאות מוכיחה, הם נוגדים לחלוטין. דוגמאות, כמובן, לא חסרות: יש הורים (בעיקר אלה שנטלו על עצמם את מימון האירוע) השואפים להפיק אירוע גדול וגרנדיוזי (בעיקר על מנת להציג את יכולתם הכלכלית בפני מי מבין חבריהם), בעוד הזוג עצמו מעדיף חתונה קטנה וצנועה.
ולהיפך: בעוד החתן והכלה רוצים חתונה גדולה וגרנדיוזית ("אירוע שילווה אותנו כל החיים"), יש הורים שמעדיפים חתונה קטנה וצנועה, בין משיקולי עלות ובין אם מתוך תפישת עולם האומרת ש"עדיף להשקיע בדברים חשובים יותר".

חילוקי דעות עלולים להיווצר בכל פרמטר ופרמטר: על כמות המוזמנים ("אני לא יכולה שלא להזמין את החברים שלנו"), על מקומות הישיבה ("אני לא יכולה שלא להושיב את דודה ברכה בשולחן המרכזי"), על סוג המוסיקה שתושמע בחתונה ("ואיפה קצת שירים בגרוזינית כדי שלאבא יהיה נחת"?), על הרכב התפריט ("מי מהמשפחה שלנו אוכל סושי"?), על בחירת ה צלם ("לאבא יש חבר שהוא בעל סטודיו לצילום והוא ייתן לו הנחה גדולה") ואפילו על מוצאו של הרב.
לכולם ברור שמעורבות ההורים נעשית מתוך כוונה טובה וטהורה ומתוך מחשבה (אותה הם לא מבטאים בקול...) שמדובר באירוע שגם להם יש עניין בו. "אחרי זה", חוזרים ההורים ואומרים, "אתם כבר ברשות עצמכם ותוכלו לעשות מה שתרצו".
כאמור, רוב רובם של הזוגות העומדים להינשא מקבלים החלטה להימנע ככל שניתן מלאפשר להוריהם להיות מעורבים בקבלת ההחלטות הקשורות לחתונה. המציאות מוכיחה – כפי שרוב רובם של הזוגות הצעירים מודים בגלוי לב – שההחלטה הזו אינה עומדת זמן רב במבחן המציאות.
בסופו של דבר, כך מסתבר, הלחץ הרגשי המופעל על הזוג הצעיר מצד ההורים עושה את שלו והשפעתם על קבלת ההחלטות מורגשת כמעט בכל פרמטר. הבעיה היא שלעיתים, עד שהדברים מסתדרים ומושגת הסכמה, נוצרים כבר מתחים ומשקעים בין הזוגות הצעירים למי מבין הוריהם.
הדרך הטובה והיעילה לטפל בסוגית מעורבותם של ההורים בהפקת החתונה מסתכמת בשני מילים: "נחישות ורגישות". זכותו של כל זוג צעיר לקיים את החתונה כראות עיניו, על פי השקפת עולמו ועל פי קוד הזוגיות שרקמו יחד. עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד!) וההערכה למי מבין ההורים, טקס החתונה הינה בראש וראשונה האירוע של החתן והכלה.
מבלי לזלזל בתרומתם הגדולה של ההורים (ולא רק מבחינה כלכלית...) ומבלי לבטל את מרכזיותם באירוע, מדובר ביום חגם של החתן והכלה. בשורה התחתונה: זכותם המלאה של הזוג הצעיר לקיים אותו כפי שהם רוצים ומבינים.
כיוון שמדובר בסוגיה רגישה במיוחד, חשוב שבני הזוג (בבואם להעביר את המסר הזה להוריהם) יציגו לא רק עמדה אחידה, אלא בעיקר נחישות. המסר חייב להיות ברור (אך לא אגרסיבי ופוגע) ומה שחשוב אולי יותר מכל, הוא חייב להיות מנומק!
מאידך, יהיה זה צעד חסר אחריות (שלא לומר, הרה אסון לעתיד...) לבטל כליל רצונות של מי מבין ההורים. החתן והכלה לעתיד, חייבים לגלות מידה גדולה של רגישות למשאלות-בקשות ההורים ולראות היכן וכיצד ניתן להתפשר.