צלחתי בשלום את ארוחת ראש השנה החגיגית

128

במהלך השנים למדתי לעקוף את "המוקשים" (לגבי החתונה)בארוחות החג המשפחתיות, אבל הרתיעה לא חדלה.תמיד,תארוב בשולי השולחן איזו דודה קרובה-רחוקה שתדע לספר על נכדתה שנישאה לאחרונה.

צלחתי בשלום את ארוחת ראש השנה החגיגית
להשראה, טיפים ייחודיים והמלצות חמות עקבו אחרינו באינסטגרם!

צלחתי בשלום את ארוחת ראש השנה החגיגית
מאת: טל ברונר

במהלך השנים למדתי לעקוף את "המוקשים" בארוחות החג המשפחתיות, אבל הרתיעה לא חדלה . תמיד, אבל תמיד, תארוב בשולי השולחן איזו דודה קרובה-רחוקה שתדע לספר על נכדתה שנישאה לאחרונה, ותמיד יימצא מיד לאחר מכן איזה דוד קרוב-רחוק, שישאל "ומה איתך? מתי נזכה לרקוד ב חתונה שלך"?

אז זהו, עברתי עוד ארוחת חג משפחתית בראש השנה. הסיוט כבר מאחורי. ברוך שפטרנו.
פעם, בעבר הלא כל כך רחוק, הסיבה העיקרית לכך ששנאתי את ארוחות החג המשפחתיות, היו המאכלים שאימא (או כל מארחת אחרת שנטלה על עצמה את אירוח המשפחה) הייתה מכינה. אני מתכוונת, כמובן, לגפילטע-פיש, לרגל הקרושה ולכל שאר הדברים הבלתי מזוהים האלה.

במהלך השנים למדתי לעקוף את "המוקשים" הללו בארוחות החג המשפחתיות, אבל הרתיעה מהמפגשים המשפחתיים לא חדלה. ההפך הוא הנכון. ככל שהשנים נקפו, וככל שהתבגרתי – וכבר התחלתי בחיים עצמאיים, הרחק ממקום מגוריהם של הורי ובני משפחתי- הרתיעה רק הלכה והחריפה.
הביקורים שאני עושה מפעם לפעם בבית ההורים עוברים יחסית בסדר. הם אינם מסתירים את גאוותם על כך שהשלמתי תואר שני, שאני מחזיקה במשרה מוערכת ומכובדת, מחזיקה עצמי מבחינה כלכלית ושיש לי חוג חברים רחב ומגוון. הם אפילו השלימו עם העובדה שלמרות גילי (29) עדיין לא מצאתי את "האחד והיחידי", איתו ארצה לחלוק את המשך חיי.

אני מתארת לעצמי שלאימא זה עולה בבריאות. אני מתארת לעצמי שגם אבא היה רוצה לראות אותי "מסודרת בחיים", כפי שהוא נוהג לומר. האמת שגם אני הייתי רוצה מישהו להעביר יחד איתו את החגים, אבל עד כה זה לא הסתדר. פה ושם היו לי מערכות יחסים, אך הן לא החזיקו מעמד. "לא הבשילו לכדי קשר משמעותי", כפי שנוהגים לומר.
עם היד על הלב, אני בסך הכל אני מאושרת. טוב לי. אני מסופקת מכל הבחינות. אני מרגישה שלמה עם עצמי בכל המובנים. זה לא אומר, כמובן, שאין לי מפעם לפעם את הנפילות האלה, כשאני מתחילה לחשוב שאולי באמת משהו דפוק אצלי בכל הקשור לגברים. אבל כיוון שאני מכירה את עצמי, ויודעת ששום דבר לא דפוק אצלי, אני גם יודעת להרים את עצמי במהירות ולא לתת לנושא הזה לשגע אותי.

מסיבה זו – ורק זו – אני שונאת את ארוחות החג המשפחתיות. תמיד, אבל תמיד, תארוב בשולי השולחן איזו דודה קרובה-רחוקה שתדע לספר על נכדתה שנישאה לאחרונה, ותמיד יימצא מיד לאחר מכן איזה דוד קרוב-רחוק, שישאל "ומה איתך? מתי נזכה לרקוד ב חתונה שלך"?
ואז, כמו בתסריט שנכתב מראש, הופכת הארוחה לסימפוזיון פסיכולוגי-סוציולוגי שנסוב סביב חיי האישיים וסיכויי למצוא לעצמי חתן. התחושה שקיבלתי במהלך השנים בארוחות החג המשפחתיות היא שכל ההתכנסות החגיגית הזו נועדה בעצם לשלב הזה של הארוחה. לכל אחד יש מה להגיד ("אולי כדאי שתפני למשרד שידוכים..."), לכל אחת יש מה להציע ("אני מכירה בחור אחד..."), לכל אחד יש עמדה ודעה.
בזווית העין, תוך שאני הודפת את המתקפה הרבתי עלי, אני רואה את אימא מתכווצת, את אבא מוצא לעצמו יעד ללכת אליו, ואת שתי אחיותיי הקטנות (אחת מהן כבר בקשר של שנתיים עם בחור נחמד...) מצחקקות להנאתן. רוע הלב נשפך בראש חוצות על השולחן.

במהלך השנים כבר נקטתי את כל התרגילים האפשריים כדי להסיט את השיחה לכיוונים אחרים. הייתה שנה שאפילו המצאתי לעצמי חבר וירטואלי. במשך השנים ניסיתי גם את כל התירוצים המקובלים כדי להצדיק את עובדת היותי רווקה עדיין. הייתה שנה שנקטתי בעמדה עוינת והבהרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע (אמא כמעט התעלפה...) שאני שוקלת ללדת ילד ללא נישואין, או לחילופין לאמץ ילד. פעם אחת ניסיתי להקניט (בשלב זה אבא כמעט התעלף...) ורמזתי שאולי יש לי העדפות מיניות לא קונבנציונאליות.

חתונה חתונה חתונה לאן ממהרים?
אז כפי שאמרתי כבר בתחילה: הסיוט כבר מאחורי. צלחתי איכשהו את ארוחת ראש השנה המשפחתית. זה לא היה פשוט. זה לא היה קל.
כל הדרך לשם היו לי פרפרים בבטן. חשתי כמו מישהי שפוסעת אל ההוצאה להורג. נכנסתי הביתה בדחילו ורחימו, תוך שאני מפזרת חיוכים לכל עבר, סוקרת במהירות את השטח כדי לבחון מי הגיע ומי לא.
עברנו לשולחן. ישבתי שם קפואה, ממשיכה לחשב את זמני לאחור. רציתי לקוות שזה יקרה לפחות בתחילת הערב. שיגמרו את זה ודי. אבל לא. הצוררים משכו את הזמן, נותנים לי להתבשל במיץ של עצמי.
ניסיתי להשתתף בשיחה שהתגלגלה סביב השולחן, אבל מלבד כמה שטויות שפלטתי מרוב לחץ, מצאתי את עצמי מנותקת מכל שאר העולם. ואז זה הגיע, קצת אחרי המנה העיקרית (עוף ממולא...). דודה מלכה (שאף פעם לא חשדתי בה שהיא מחבבת אותי) העירה איזו הערה על כך ש"לא מתאים לבחורה כל כך יפה להיות שקטה כל כך בחג". זאת הייתה, ככל הנראה, הסיסמה לה המתינו כולם.

מהר מאוד מצאתי את עצמי במרכז השיחה סביב השולחן הניתוחים. מהר מאוד גלשה השיחה אל חיי האישיים ואל העובדה שאיני נשואה עדיין. הפעם בחרתי שלא להגיב. פשוט ישבתי שם ללא אומר, מאפשרת לכולם לנבור בחיי.
לכל אחד היה מה להגיד. אימא עוד ניסתה להצדיק את מצבי, אבל איש לא התייחס אליה. הפעם הייתה זו דודה סוניה (לא סתם הכנסתי פעם צפרדע לארנק שלה...) שהובילה את המתקפה הגדולה עלי.
זה לקח להם משהו בסביבות עשרים ושלוש דקות כדי לחבוט בי מכל הכיוונים. תיאוריות שונות ומשונות נבנו סבי העובדה שאיני נשואה עדיין. היו גם מי שידעו שמדובר בקונספירציה. דוד אברהם (שהתחתן והתגרש לא פחות מחמש פעמים) הציג "דעת מומחה" והביא כמה דוגמאות מחייו האישיים. אחותי הקטנה זרתה קצת מלח על פצעי כשבישרה בקול חנפני כי היא והחבר שלה עומדים להתחתן במהלך השנה החדשה.

אז מה בעצם? חתונה?
מי שהציל אותי הפעם היה אבא. הוא פשוט החל לשיר איזה שיר חג טיפשי, ועד מהרה כל המסובים הצטרפו אליו. בשלב הזה קמתי מהשולחן וחמקתי אל המרפסת כדי לעשן סיגריה.חיכיתי עוד איזה רבע שעה (ויתרתי אפילו על הקומפוט המסורתי של אימא!) והודעתי שאני חייבת לזוז כי מאוחר ואני לא רוצה לנסוע באמצע הלילה. תוך שאני לוחצת על הדוושה שחררתי אנחת רווחה. ברוך שפטרנו.
האמת, כל הדרך חשבתי על איך אני מתחמקת מארוחת ראש השנה הבאה. 29 עוד אפשר אולי להבין, אבל 30...

 

0 תגובות