בתוך זמן קצר הגיעה לאורית דרישה בכתב מאת הורי ערן לעזוב את הדירה בשכונת בבלי הרשומה על שמם, דירה אותה רכשו בעבור ערן לפני שנישאה לו. אורית לא היתה ערה כלל לרישומה של הדירה על שם הוריו של ערן, היא לא דאגה לעת הנישואין להבטיח את עתידה למקרה שחו"ח ייפרדו ביום מן הימים. "מי חשב על כך"?- הפטירה להוריה המופתעים שעה שהתייצבה בדירת מגוריהם הצנועה עם שני הילדים ומזוודותיהם. "אין לי לאן ללכת". המזונות הזמניים שנפסקו לה רק בעבור הילדים,בשלב הראשון, במה שמכונה קדם משפט, לא הספיקו לה כדי לשכור דירה בסביבה נאותה ולשמר את רמת החיים לה הורגלו היא והילדים במהלך החיים המשותפים.
לא אלאה אתכם במאבק במשפטי שהתנהל בין אורית לערן. ערן אמנם רצה בגירושין, אלא שהוא היה בעל ההון והסבלנות והרשה לעצמו לשחק משחק ממושך וקשוח. הדיונים המשפטיים נמשכו לאורך זמן. כדי שתוכל להמשיך בחייה בחרה, לבסוף, אורית לוותר על עיקר הזכויות הממוניות המשותפות שנצברו בידי ערן במהלך חייהם המשותפים על מנת שתוכל לקבל גט ולהמשיך בחייה. ואולי למצוא לעצמה זוגיות אחרת.
אורית איננה אלא משל, מקרה פרטי, בדיוני, של אחת מבין ריבוא הנשים שלעת הנישואין אינן דואגות להבטיח את עצמן מפני מאבקים משפטיים ממושכים למקרה שחס וחלילה יגיעו הנישואין לקיצם.
הקושי בדרך לקץ הנישואין איננו בעייתן של נשים דווקא. סיפורו של יואב , שאספר עליו כאן בכתבה הבאה, ימחיש כי נשים וגברים כאחד נידונו לאותה מסכת של מאבקי סרק משפטיים מכיוון שלא עצרו לחשוב, מבעוד מועד, ברגעי האושר המופלאים של תחילת הקשר הזוגי , לעת שקיבלו על עצמם את נדרי הנישואין והתחייבו להינשא זל"ז ולחיות באושר לעד, מה יקרה עם החיבור המופלא הזה שביניהם לא ישרוד.
מהות הזוגיות:
חיי הנישואין הם הבטחה למסע מופלא בזמן אל העתיד. הכל אפשרי - שנים של אהבה מתממשת ומתחזקת הן אפשרות שאנחנו מייחלים לה בעת הנישואין, אלא שעל סף דלתו של המסע הזה אל עבר שנות הנישואין אין באפשרותנו לדעת מה ילד יום.
הזוגיות היא פלא הבריאה.
זו עובדה שלא ניתן להעלים ממנה עין ערב הנישואין.
המפגש עם בן הזוג האחר יוצר, איפוא, חיכוך מעצם טבעו.
אפשר לומר שזהו סוג של לריגוש מסויים של שניים, שלכל אחד ואחד זה קורה בצורה שונה זו לא תמיד מוצא את עצמו במרקם הזוגי שנתהווה בראשית החיים המשותפים.
איננו יכולים לעצום עין אל מול האפשרות כי ההבטחה לנצחיותם של הנישואין והחיים והמשותפים תקרוס אל מול מציאות החיים.
אנחנו יכולים, בתבונה, להכין את עצמנו מבעוד מועד לקראת האפשרות הרעה הזו ולייחל לעצמנו כי אפשרות שכזו לעולם לא תגיע. ממש כפי שכולנו מבטחים את הרכב שבו אנחנו נוהגים, ורובנו נוהגים לבטח גם את רכושנו אצל סוכן ביטוח מפני כל צרה שלא תבוא , מתוך משאלת לב שלעולם לא נזדקק לאותה פוליסה.
אנחנו חייבים לזכור, כי התא המשפחתי המתהווה מתאפיין בכך שהוא מהווה בסיס לשותפות כלכלית. התא המשפחתי הוא גם תא כלכלי שיצטרך לכלכל את צעדיו לעתיד לבוא גם בשים לב למקורות הכספיים שיעמדו לרשותו ולמחויבויות כספיות שיקבל על עצמו. זהו גם סוג של עסק מתהווה שילך ויתפתח במהלך החיים המשותפים.
הסכם ממון כבטוחה:
מה היא אותה בטוחה שאנחנו יכולים לרכוש לעצמנו בפיתחם של הנישואין? אותה תעודת ביטוח , בתקווה שלא נזדקק לה אף פעם?
הבטוחה לה צריכים בני זוג בדרך לנישואין לשאוף היא לערוך ביניהם הסכם ממון בין בני זוג.
הסכם ממון הוא הסכם המסדיר את ענייני הממון בין בני זוג והוא צופה את פני העתיד - מועד פקיעת הנישואין, חס וחלילה, מחמת גירושין או מחמת מותו של מי מבני הזוג.
עריכתו של הסכם יחסי ממון הומלצה על ידי המחוקק בחוק. החוק ידוע בשמו "חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג -1973". החוק חל על כל בני זוג שנישאו אחרי 1.1.1974.
בחוק זה קובע המחוקק, כי בני זוג רשאים להסדיר את ענייניהם הממוניים בהסכם. הסכם שכזה ניתן ורצוי לערוך לפני הנישואין אך אפשר לערוך אותו גם במהלך הנישואין.
כאשר הסכם ממון נערך לפני הנישואין ניתן לאמת את ההסכם בפני עורך דין שהוא נוטריון, או בפני רושם נישואין, או בפני בימ"ש לענייני משפחה, או בפני בי"ד דתי. בכל מקרה חייב הגורם המאשר את ההסכם להבטיח כי בני הזוג התייצבו בפניו, הבינו את משמעות ההסכם עליו חתמו וכי החתימה על ההסכם נעשתה ברצון משותף. ליתרונות ולחסרונות של כל אישור לא אתייחס בכתבה זו אלא רק באחת מכתבות ההמשך לה.
המחוקק קובע כי על בני זוג שלא ערכו ביניהם הסכם יחולו הוראות החוק, "חוק יחסי ממון בין בני זוג". הוראות החוק הם בברור ברירת המחדל. אם לא ערכו בני הזוג הסכם ביניהם קודם לפקיעת הנישואין, יחול עליהם ההסדר שקבע המחוקק, שהוא עפ"ר בעייתי לבני זוג בהליכי פירוד וגירושין , כפי שאנסה להסביר להלן.
לכאורה קובע "חוק יחסי ממון" את עקרון העל לפיו כל רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים על ידי מי מבני הזוג שייך לשניהם.
רובם של הזוגות הנישאים מכירים את הכלל הזה ועמדתם המוצהרת היא כי בין כה וכה כוונתם המשותפת תואמת את רוח החוק – "אנחנו רוצים ומסכימים שכל רכוש שנצבור במהלך חיינו המשותפים יהיה שייך לשנינו ונחלוק אותו בינינו בחלקים שווים, אם נגיע לעת פירוד, למרות שאנחנו משוכנעים שלא נגיע לישורת הזו, שהרי נהיר שלעת הנישואין איננו מעלים בדעתנו כל אפשרות של פירוד".
ככלל, הדרישה לערוך הסכם ממון באה מפיהם של הורים אמידים, שדאגו לרפד את דרכו של ילדם ברכוש, לפני או לעת הנישואין, ורוצים להבטיח כי רכוש זה לא "יימלט" מידי המשפחה ויעבור אל בן הזוג האחר במקרה של גירושין. דרישה הורית זו נתקלת לא אחת בהתמרמרות של בן הזוג האחר ולעיתים אף בזו של הבן או הבת בעלי הממון, שאינם רוצים להכאיב או להעליב את בחיר/ת לבם דווקא בהגיע הרגע המאושר הזה של איחוד וחיבור לתא משפחתי משותף.
זוהי טעותם של הרבים אשר אינם בקיאים, מטבע הדברים, בדקויות של החוק, ובדרך החתחתים הצפויה בכל מקרה שהנישואין מגיעים אל קיצם, שלא בהבנה או בהסכמה.
מה אם כן מאפשר הסכם שהחוק במתכונתו הנוכחית איננו מאפשר?
המצב המשפטי הקבוע בחוק:
חוק יחסי ממון קובע כי אין שותפות רכושית בין בני זוג במהלך הנישואין אלא רק לעת פקיעתם. במהלך הנישואין כל צד הוא בעלים של רכוש הרשום על שמו או בלשון המחוקק: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".
הזכות לחלוקה של רכוש שנצבר במהלך הנישואין, מה שמכונה בפי המחוקק "איזון משאבים",מתהווה ב"פקיעת הנישואין", שאז כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג שנצברו בחיים המשותפים, פרט לנכסי ירושה או מתנה או נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין.
חרף ניסוחו המאוד ברור של המחוקק, אשר היטיב להגדיר מה הם נכסים שאינם ברי חלוקה בין בני זוג, עושים בתי המשפט שימוש נרחב בזכות שהיקנה להם המחוקק בחוק זה לסטות מהאיזון שהחוק מציינו. כך למשל, דירה הרשומה על שם אחד הצדדים, אפילו קיבל אותה בירושה או במתנה, אם שימשה לאורך שנים כדירת מגורים משותפת- עשויה להיחשב לנכס בר איזון.
אין בכוונתי בכתבה זו להרחיב יתר על המידה בכל הדקויות המשפטיות הנוגעות לחוק, אלא להציג את המסגרת הכללית הדרושה להבנת החשיבות בעריכתו של הסכם קדם נישואין, בין שאנחנו בעלי הון וממון ובין שאין באמתחתנו דבר פרט לאהבה עצומה לבן הזוג האחר והבנה שלעולם נהיה ביחד, וגם אם לאו נחלוק ברצון ובכבוד את כל שצברנו, זכויות וחובות.
חולשת החוק:
חוק יחסי ממון קובע עצמאות כלכלית של כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין ומאפשר את "איזון המשאבים", כאמור, רק בפקיעתם. הפקיעה מוגדרת כיום בגירושין עצמם, אף כי בתי המשפט עשויים להכיר בפקיעה גם אחרי תקופת פירוד ממושכת.
משמעות הדבר היא, כי ככלל חייב להיות רצון משותף של שני בני הזוג, באותה נקודת זמן, כדי לפרק את הרכוש שנצבר או החובות שנצברו על ידי מי מביניהם, וכי עד לעת פקיעת הנישואין אין למעשה שותפות כלכלית.
בעוד שהנישואין כשלעצמם מתהווים אך ורק כשישנה נכונות של שני בני הזוג לבנות חיים משותפים, כאשר אחד מהצדדים מעוניין לפרק את החיבור הוא לא תמיד מוצא אוזן קשבת אצל האחר. לא שני בני הזוג מגיעים לאותה מסקנה, באותה העת, וגם אם כן, האהבה והרצון הטוב לחלוק את כל שיש, הצהרה שכיחה בראשית הדרך המשותפת, לא תמיד מלווה אותנו בשעת משבר בזוגיות. אם בנישואין ישנה אחדות כוונות ואינטרסים הרי שבגירושין לכל צד שיקולים אחרים ושונים. זהו הטבע האנושי ואין להתעלם ממנו.
אנחנו המשפטנים נוהגים לומר, כי בגירושין הצד ה"חזק" כלכלית הוא הצד המנצח, אותו צד שיש לו את אורך הרוח והמשאבים הכספיים הדרושים לנהל מאבק משפטי ממושך ושלא אצה לו הדרך להסדיר את הגירושין. בדרך כלל הצד שברשותו אמצעי מימון עדיפים הוא , איפוא, הצד שיוכל לכפות את רצונו על האחר.
אין זו אקסיומה, שכן החוזק לא תמיד נמדד באמצעים כספיים, כפי שאני מקווה שאצליח להבהיר בכתבות ההמשך.
בשיטתנו המשפטית ישנן שתי מערכות משפט מקבילות בתחום דיני המשפחה: האחת בתי המשפט לענייני משפחה והאחרת בתי הדין הרבניים. לשתי הערכאות סמכות לדון בעניינים הכרוכים בגירושין, כגון: חלוקת רכוש בין בני זוג משמורת ילדים, מזונות אישה ולעיתים מזונות ילדים. אלה הן שתי ערכאות שיפוטיות אשר לעיתים מתחרות זו בזו על "הבכורה", מי מבני הזוג יקדים ויגיש תובענה לאחת מביניהם ובכך "יקנה" לאותה ערכאה את הסמכות לדון בעניינים הכרוכים בגירושין וישלול אגב כך את סמכותה של האחרת. בשל מאבקי הכוח המתחוללים, לעיתים, בין בני הזוג, בעת משבר בנישואין, ומה שמכונה על ידינו עורכי הדין "מירוץ הערכאות" היינו: האפשרות לנייד את הסכסוך למערכת משפטית שנראית לאחד מבני הזוג מועילה יותר לתועלתו, עלולה הדרך עד לפקיעת הנישואין בגירושין לערוך זמן רב ונילווה אליה, לא פעם, מאבק משפטי ממושך שעלויותיו גבוהות.
גדולתו של ההסכם:
הסכם ממון יכול להבטיח שותפות כלכלית גם במהלך הנישואין. הסכם ממון יכול לבסס את ההתנהלות הכלכלית של התא המשפחתי במהלך החיים המשותפים. ניתן להתייחס בו בברור לדרכים בהם יבחרו בני זוג לנהל את משק ביתם המשותף המתהווה, אך יתרונו הגדול של הסכם כזה הוא בכך שהוא יכול להגדיר בהסכמה את מועד הפקיעה, וזאת בזמן שלבני הזוג רצון משותף ומאוחד להבטיח את ההצלחה של החיבור הזוגי והכלכלי שהם מבקשים לבסס ביניהם בנישואין.
כך יכולים בני זוג להבטיח לעצמם, כי בכל מקרה שאהבתם הגדולה תתנפץ, חס וחלילה, ביום מן הימים אל מול משברי החיים, יהיה כל אחד מביניהם בן חורין לבקש ולזכות בפירוק הרכוש בתא המשפחתי ללא ריב ומדון, ומבלי שלאחד יהיה כוח עדיף על משנהו או שיידרש להסכים לתנאי הסכם גרועים רק משום הרצון לפרק את הקשר המשפחתי. בהסכם ממון אפשר בברור להבטיח, כי במקרה של קרע לא יהיה האחד בן ערובה של משנהו וניתן יהיה לנתק את החיבור הזוגי בהגינות, כך שכל אחד מבני הזוג יהיה חופשי לפנות לדרכו כשאותו חלק מהרכוש שהוסכם כי שייך לשני הצדדים, בדרך כלל אכן רכוש שצברו ביחד במהלך חייהם המשותפים, יהיה ניתן לפרוק וחלוקה מיידיים.
מה לא כלול בהסכם ממון:
צריך לדעת, כי הסכם יחסי ממון במהותו איננו מבטיח פתרון של כל הקשיים שיכולים להתהוות בין בני זוג , בשעה שירצו לפרק את התא המשפחתי.
ההסכם, כאמור, איננו פותר את הקושי שבקביעת משמורת והסדר ביקורים של הילדים שיוולדו לתוך המסגרת המשפחתית. למרות שעפ"ר החיבור הזוגי בא במטרה ברורה ומוצהרת להקים תא משפחתי לתוכו יוכלו הילדים העתידיים לגדול. לפני הולדת הילדים ולפני פירוד לא ניתן לקבוע מי יהיה ההורה המשמורן ומה יהיה גובה המזונות שיידרשו לכלכלת הילדים במקרה של פירוד, וכיצד אלה יתחלקו בין ההורים לעתיד.
הסכם יחסי ממון, כאמור, גם איננו מבטיח את הסדרת הגט הדרוש במקרה של פקיעת הנישואין. גט פיטורין מסור מכוח הוראות חוק המכונה "חוק שיפוט בתי דין רבניים, נישואין וגירושין" לסמכותם הבלעדית של בתי דין רבניים, ויש הכרח בהסכמה מרצון, לעת הגירושין, לתת גט ולקבלו. ואולם הסכם יחסי ממון יכול בהחלט להבטיח, כי מירב העניינים הכרוכים בגירושין, אלה המהווים את עיקר סלע המחלוקת לקראת גירושין, ייפתרו בהסכמה על בסיסו של אותו הסכם, באופן שלאף אחד מהצדדים לא תהא כדאיות כלכלית למשוך את הסדרת הגט.
סוף דבר:
כתבה זו, ראשונה בסידרה, איננה יכולה, מטבע הדברים, להקיף את כל הסוגיות הכרוכות בהסכמי טרום נישואין ובחשיבותם.
אני רוצה לקוות שיש בה כדי ללמד, על קצה המזלג, את יתרונו וחשיבותו של הסכם ממון.
ואם ניזכר כאן באחרית בסיפורה של אורית כמשל שהדריך אותי בראשית הדברים, נבין כי לו נערך הסכם בין אורית לערן בראשית הנישואין - יכלה אורית להבטיח מראש כי במקרה של פירוד לא תמצא את עצמה חסרת אונים וכל מחוץ לד' אמות הדירה בה התגוררו יחדיו, הרכוש שנצבר במהלכם של החיים המשותפים היה מתחלק לפני פירוד ומעניק לאורית משאבים כספיים דרושים להבטיח את עתידה ואת מגוריה ומגורי הילדים, מבלי שתהא טרף להליכים משפטיים ממושכים, בהם נאלצה לוותר על משאבים משותפים כדי לזכות בגט פיטורין ולהמשיך את חייה.
ההמלצה החד משמעית לכל זוג בראשית הנישואין היא, איפוא, לערוך הסכם יחסי ממון שיבטיח שותפות כלכלית במהלך הנישואין, יקנה את האפשרות לפרק את הרכוש המשפחתי, במקרה של פירוד, בהבנה ובהסכמה, ללא צורך במאבקי כוח משפטיים מיותרים. זו היא בברור גם המלצת המחוקק בחוק יחסי ממון.